שְׁמוּאֵל יוֹסֵף עַגְנוֹן (י"ח באב ה'תרמ"ז, 8 באוגוסט 1887 – י"א באדר א' ה'תש"ל, 17 בפברואר 1970), מוכר גם בשם המקוצר שַׁ"י עַגְנוֹן, היה מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1966 וחתן פרס ישראל לספרות.

עגנון נולד בעיירה בוצ'אץ' שבגליציה המזרחית (באוקראינה של היום). שמו שניתן לו בלידתו היה שמואל יוסף הלוי צַ'צְ'קֶס (או בכתיב היידי שהעדיף: טשאטשקיס ולפעמים טשאטשקעס). בשנת 1908 עלה לארץ ישראל, כשהוא כבר סופר צעיר, והמשיך בכתיבה בארץ. בשנת 1912 היגר לגרמניה למשך 12 שנים, שלאחריהן, ב-1924, עלה שוב לארץ ישראל והשתקע בה עד סוף ימיו.

הסיפור הראשון שפרסם בארץ ישראל, באוקטובר 1908, היה "עגונות", ובעקבותיו שינה את שמו לעגנון. עגנון פרסם ספרים רבים בימי חייו בהוצאת שוקן, שהוקמה בעיקר בשבילו, וספריו היו הראשונים שפורסמו בה. לאחר מותו פרסמה בתו, אמונה ירון, כתבי יד רבים שאותם לא פרסם בימי חייו. ספריו של עגנון תורגמו לשפות רבות, וזכו להצלחה ולהערכה ברחבי העולם. ספריו של עגנון עוסקים בשאלות הקשורות לעם היהודי, בארס פואטיקה, בפסיכולוגיה ובנושאים נוספים רבים. בין יצירותיו הבולטות: הרומנים "הכנסת כלה" "אורח נטה ללון", "תמול שלשום", הרומן הקצר "סיפור פשוט" והנובלות "והיה העקוב למישור", "בלבב ימים" ו"תהילה".